יצירת האמנות האהובה עליי עכשיו
קצת מפתיע, אבל זו לא יצירה עכשווית, למרות שאני רואה המון אמנות שנעשית כרגע, כאן ובעולם. בינואר הייתי בלונדון וראיתי ב-Wallace Collection את צמד הציורים ״זריחת השמש״ ו-״שקיעת השמש״ של פרנסואה בושה. אלה זוג הציורים הכי מקסימליסטים, ודי קיטשיים, בהם שרשראות של מלאכים וחצאי אלים בסדינים מסתחררים מגלי הים ועולים אל השמיים. הסגנון הוא רוקוקו היסטרי, שנראה על הגבול עם הדקורציה המתקתקה של התקופה, אבל, וזה אבל ענק, כשראיתי אותו מוצב בראש גרם המדרגות בארמון הזה, כשראיתי איך הוא עשוי, את איכות הקו והכתם שלרגעים מופשטת לחלוטין מכל ריאליזם, ואת הקומפוזיציה הרדיקלית שלו, את החושניות שבה הוא מצוייר פשוט לא יכולתי להפסיק להביט. למדתי כל כך הרבה מהציור הזה. כרגע זאת היצירה שהכי מעסיקה אותי.
המקום האהוב עליי לצרוך אמנות
בגלל שאני אדם מאד אופטימי, מקצועית ואישית מעסיקה אותי השאלה איזה סוג אמנות אפשר לעשות בזמן הזה. ולכן סטודיואים ואפילו אינסטגרם של אמניות ואמנים זה המקום הכי ויטאלי ומתעדכן ומרתק לראות אמנות. בממד הפיסי, יש בישראל חללים אלטרנטיבים מיוחדים שמחוץ למוקדי הכוח המרכזיים ואני אוהבת בעיקר את אלה שיש להם סיפור ארכיטקטוני או היסטורי מיוחד. התערוכה האחרונה שלי הייתה אצל קרן בר-גיל שמציעה מודל אחר של חללי תצוגה, בחלל שפורץ את הרעיון של הקובייה הלבנה, ותמיד מאוד מעניין לראות מה היא מציגה. אני מאד אוהבת את בית הנסן ואת בית הצייר בירושלים, את מוזיאון הרצליה היפהפה, גם העבודה שאבי לובין עושה כאוצר במוזיאון עין חרוד מרתקת. כל עשייה אמנותית שחורגת מההצעה של ארבעה קירות לבנים מאוד מעניינת אותי.
המלצת תרבות
גם ברגע הקשה הזה שבו אנחנו שואלים את עצמנו מי אנחנו ואפילו למה הפכנו או למה נהפוך, ומרגישים שאנחנו לא אותם אנשים שהיינו, דווקא ברגעים האלה אני חושבת שצריך פשוט לראות מופעים, לצרוך אמנות ישראלית, אם כצופים ואם כאספנים, לצרוך תרבות ישראלית מכל סוג, לקרוא ספרות ישראלית ובעצם להפגין נוכחות אמיתית בכל מקום שהוא אלטרנטיבה לבערות ואטימות שמאיימים להשתלט על המקום הזה. צריכה של אמנות ושל תרבות היא סוג של התנגדות לכוחות מאוד אפלים שרוצים לצמצם את ההוויה הישראלית למשהו שאני לא מאמינה בו.
ההמלצה שלי היא העבודה ״החור״ של בת שבע. זו לא העבודה הכי גדולה או הכי חשובה של אוהד נהרין או של בת שבע, אבל היא כל כך מרגשת וחושנית וחזקה, ויש איזו דחיפות בכוריאוגרפיה. בכל פעם שראיתי אותה היא נראתה לי אחרת וחדשה. והרי זה הכח של אמנות גדולה, לא?
צילום: רוני כנעני
